Poetry From Hebrew
[translated poetry]
*
This is how, oh so quietly,
with their eyes closed, babies are dropped into the world.
Like grains of rain, in the dark, from the palm of a giant hand
into tubes, into a spider’s tent, a cold apple.
The world is quiet, in the transparent beehive cells the babies slumber,
estranged to the morning, with eyes still blue from darkness
probing, warm-lipped, stretching, yawning,
with apple arms, with sugar teeth, with milk, with love, with the thin sand.
But who cries in the world,
what do I hear, the bitter sound of weeping,
higher than a dog’s howl, than a seagull’s scream,
cry above the rooftops, cry beneath the roads.
No one will ever fall asleep again.
In the street a choir sings.
Babies, come to the enlarging feast,
and the babies emerge from the drawer,
on crane, on river crate, riding the neck of a cow,
but the cry continues and pierce deeply:
it’s the baby, where is he buried, where did I lay him down,
where did I forget the baby, without water or air?
Come to the table. The food is getting cold.
But how can you swallow with voice stuck in your throat.
Open then, open the rusty boxes, the graves that were never robbed
listen: where is he buried,
where did I lay him down, where did I forget the baby without water or air?
The world is quiet,
no way of knowing why, or for whom, anymore.
For me, for me, the voice comes from the stone.
It’s the baby, like the spine of a transparent leaf. Bend over and look,
let him drink, let him eat, if there’s anything left—
Night Leaves
Using night leaves
you pad the stump place
I sway my twigs to welcome you
into the growing caution above the wilderness of the gulf.
Here comes the bird that
is bigger than experience,
too plucked to hatch eggs.
Why was the world created of such fragile substance?
Don’t bother her,
I decree myself not to check
if the nestlings are alive or dead.
Rice
If you hadn’t eaten rice on Sunday,
you’d have it on Monday, and if not
then on Monday, or you’d get rice on Tuesday.
It wasn’t in China, it was the way
life presented itself. In the gap
I had to separate character from fate.
Sometimes I triumphed, succeed in riding a bike,
learning to read, to write, other times
I washed water with water, again and again
reached out my hand to you with what’s in it.
In front of you, I don’t want to condemn
the empty house, we must
guard the remains—
here, I ate it up as well.
Now through the wall
will you be able to come in?
By the quorum of lost years
can I offer you some rice?
*
There’s a she in every me.
You can see her dark face in my mouth,
Like a cat carrying the shadow of its prey,
I slide my lips over it,
My tongue freezes, I must return the morning’s order,
The set of the first day.
But in this of all moments I tend to disappear,
You could have found a hint of it already in that same missing hand.
Around my absence a voice strikes the fire stones,
As when I was still a child in the night’s bed
And mother scrambles the day’s hope with the kitchenware.
The dead aren’t picky on their way to the heat.
Another Land
The pansy’s lobes tremble in the wind
unlike the trees that stand
within and without themselves. Tonight
the land has deserted me
and in a moment her cry will burst from volcanic jaws somewhere,
from the mountains’ frozen anger,
and what good would the goddesses be,
who can do nothing but fill the river with tears
if not for the trees, the dunes would fly into the air.
Without the tree of childhood
I too would have distanced myself long ago.
Above the branches the birds whistle a password
straight to the brain.
And I stand below,
the one who can’t shirk
this system, and face the facts.
*
Looking back I understand
my husband’s mother, who covers her feet
with a pillow, afraid to borrow a blanket from me.
I understand Persephone too, fleeing her mother
fathomless, addicted to fire.
One could think that’ll be her death,
when actually it was her mother’s, Demeter
who ate the paradox with appetite
resembles a sack of bread swollen by the rain
while the gal is as slender as a stalk and her lips
taste of pomegranate.
Both pull on the ancient rope of
guilt, after all it is procreation that sentences fate
for the land of false intimacy.
Summer’s just begun and already it’s winter, sameness of closeness and already distantness.
Stone
How deeply the pain can be opened up,
when your feet simply step on the hard boulevard’s ground.
Buildings stand on both sides of the street
containing all those who survived.
This is the reward for loving no more
than they were loved, and no less.
This is health—when love comes—
offer a bed and a chair.
Is the right love measured by the small coin of suffering,
or does it mean the one that held itself so tightly that it can’t be separated
from the floor, the walls.
In my home the floor and walls are made of floor and walls.
And only in my presence do they show their ability to become an abyss.
Apart from a few plants and half-written pages
all I grow is a stone.
It tells me day and night
be the floor, be the walls, don’t extradite more
than the crows’ obscure scream at nightfall.
This time love wisely,
from this place—not from that place—
clench the mouth, clench your head, clench the corals of the nerves
clench the imagination, clench the hope, be healthy, be a stone.
*
And this is love, a barking dog,
and you throw her a bone.
Right now she sits up straight as a turret
in front of the locked door.
Dance for the lady, beauty.
And she dances before our eyes
like a furry hand
drawn from above by another’s hand.
Dance for the master, lady,
and I dance to the whistle of the empty room
with the multiplying shadow on the wall
*
The light fell, ball after ball
and for a moment
needing to breathe
didn’t seem like a coincidence,
a moment in which I couldn’t see
the restraining gap between the table and the door,
the one that cracks between being and being
and that I couldn’t previously pass a knife through them,
and not to see how, with the light’s knife,
the floor breaks into two icy docks,
and how they are swept away from one another
in the decisive smoothness of a falling star—
I stood on the edge of chaos,
where furniture shook like
the genesis of the world.
Fishes
Living is not what you thought, moving forward,
but rather in a circle.
Where are we? Again where we were
after a journey, on the journey to somewhere else.
If you thought that living in a mirror meant seeing,
you were wrong. Here, inside the sky’s reflection,
it’s hard to tell whether their color is rosy or blue,
and what hides behind what.
Think, a patch upon a patch, this is the scheme we have of circumference.
Are the crows on the trees or trees on the crows?
You know, understanding goes beyond the geometry of the plane
Perhaps the water lilies guess we are two-sided creatures,
translucent gloves or golden shoes,
but for us, what is called I
Stuck to itself, always floating in the middle.
To not hear yourself, this is what it means to be voiceless.
But unlike you, we don’t try either.
*
ככה בשקט בשקט
.בעיניים עצומות, נושרים תינוקות לעולם
,כמו גרגרי גשם, בחושך, מכף יד ענקית
.לתוך אבובים, לתוך אוהל עכביש, תפוח קר
,שקט בעולם, בתאי כוורות, שקופים התינוקות ישנים
ומוזרים לבוקר, בעיניים כחלחלות מחושך
,מגששים, חמימיי שפתיים, מתמתחים, מפהקים
.בזרועות תפוח, בשיניי סוכר, בחלב, באהבה, בחול הדקיק
,אבל מי בוכה בעולם
.מה אני שומעת, קול בכי תמרורי
,גבוה מיללת כלב, מצריחת שחף
.בכי מעל לגגות בכי מתחת לכבישים
.איש כבר לא יצליח לישון לעולם
.ברחוב שרה מקהלה
,תינוקות בואו לסעודה המגדילה
,ויוצאים התינוקות מן המגרה
,על עגור, על תיבה בנהר, רוכבים על צוואר פרה
:אבל הבכי ממשיך וחודר
זה התינוק, איפה הוא קבור, איפה הנחתי
?איפה שחכתי את התינוק, בלי מים או אויר
.בואו לשולחן. האוכל מתקרר
.אבל איך לבלוע והקול בגרון
,פתחו, פתחו קופסאות חלודות, קברים שלא נשדדו אף פעם
,הקשיבו: איפה הוא קבור
?איפה הנחתי איפה שחכתי את התינוק בלי אויר או מים
,שקט בעולם
.אין כבר לדעת על מה, על מי
.עלי עלי, נשמע הקול מן האבן
,זה התינוק, כמו שדרת עלה שקוף. תתכופפו להביט
—תנו לו לשתות, תנו לו לאכול, אם נשאר
עלי הערב
את מקום הכריתות
,אתה מרפד לי בעלי ערב
אני מניעה את ענפי לקראתך
.בזהירות הצומחת מעל פרא התהום
הנה באה הציפור הגדולה מן הנסיון
.מרוטה מכדי לשבת על ביצים
?למה נברא העולם חומר שביר כל כך
,אל תטרידי אותה
אני גוזרת על עצמי אל תבדקי
.המתים הגוזלים או חיים
אורז
,מי שלא אכל אורז ביום הראשון
קיבל אורז ביום השני. ומי שלא אכל
.ביום השני, קיבל אורז ביום השלישי
זה לא היה בסין, זו היתה הדרך
,שהחיים הציגו עצמם בפני. בנותר
.הייתי צריכה להפריד אופי מגורל
,לפעמים ניצחתי. הצלחתי לרכוב על אופניים
ללמוד לקרוא, לכתוב, בשאר הזמנים
רחצתי מים במים, ושוב ושוב
.הושטתי לך את ידי עם מה שבתוכה
אני לא רוצה לגנות בפניך
את הבית הריק, מוכרחים
—לשמור על הנותר
.הנה רכלתי גם אותו
עכשיו מבעד לקיר
?תוכל להכנס, אולי תשב
על פי מניין השנים האבוד
?אפשר להציע לך אורז
*
.בכל אני יש היא
,תוכל לראות את פרצופה הכהה בפי
,כחתול הנושא צללית טרף
,אני מחליקה עליו בשפתי
,לשוני קופאת, עלי להחזיר את צללית הבוקר
.את סדר היום הראשון
,אבל דווקא ברגע הזה אני נוטה להעלם
.יכולתי למצוא רמז לכך כבר באותה יד חסרה
,סביב העדרי מכה קול באבני האש
כמו אז כשאני עוד ילדה במיטת הלילה
.ואימא משקשקת את תקוות היום בכלי המטבח
.מתים אינם בררניים בדרכם אל החום
ארץ אחרת
,תנוכי האמנון-תמר רועדים ברוח
שלא כמו העצים העומדים
בתוך ומחוץ לעצמם. הערב
האדמה נטשה אותי
,ועוד רגע ייבקע בכייה אי שם מלועי הגעש
.מכעסם הקפוא של ההרים
,ומה יועילו האלות
.שאינן יכולות אלא למלא את הנהר בבכי
.אילמלא העצים, היו הדיונות עפות באויר
אילמלא עץ הילדות
.גם אני הייתי מרחיקה מזמן
מעל לענפים מחללות הציפורים סיסמא
.ישר למוח
,ולמטה אני
שלא יכולה להישמט
.מן המערכה הזו, לקדם את פני העובדות
*
במבט לאחור אני מבינה
את אימו של בעלי, המכסה רגליה
.בכרית, חוששת לשאול ממני שמיכה
אני מבינה גם את פרספונה הנמלטת מאימה
.תהומה, מכורה לאש
,יכולתי לחשוב שזה יהיה מותה
,כשבעצם היה זה מות אימה, דמטר
,שאכלה לתיאבון את הפרדוקס
דומה יותר לשק לחם שתפח בגשם
בעוד הנערה דרה כשיבולת ולשפתיה
.טעם רימון
שתייהן מושכות בחבל האשמה
העתיק, והרי ההולדה חורצת את גורל הארץ
.הנכזבת של הנפש
רק קיץ וכבר חורף, פני קירבה וכבר
.ריחוק
אבן
,כמה עמוק יכול להפער הכאב
.כשהרגליים דורכות בסך הכל על אדמת השדרה הקשה
משני צידי הרחוב בנינים
.ובהם כל האנשים שנשארו בחיים
זה הגמול על שאהבו לא יותר
.משאהבו אותם, לא פחות
—זוהי הבריאות– כשהאהבה באה
.להציע מיטה וכיסא
,האם אהבה נכונה נשקלת על פי המטבע הקטן של הסבל
או הכוונה לזו שנתהדקה עד שאין להפריד
.בינה לבין הרצפה, לבין הקירות
.אצלי בבית הריצפה והקירות עשויים רצפה וקירות
.ורק בנוכחותי הם מראים מה שביכולתם להפוך לתהום
פרט לצמחים אחדים, ודפים כתובים בחציים
.אני מגדלת רק אבן
היא אומרת לי בוקר וערב
היי ריצפה, היי קירות, אל תסגירי
.יותר מהעורבים לפנות ערב בצרחתם הסתומה
.הפעם תאהבי אהבה נבונה
—מן המקום הזה– לא מן המקום הזה
קיפצי את הפה, קיפצי את הראש, קיפצי את אלמוגי העצבים
.קפצי את הדימיון, קיפצי את התקווה, היי בריאה, היי אבן
*
,וזאת האהבה כלבה נובחת
.ואתה משליך לה עצם
,ברגע זה היא יושבת זקופה כצריח
.מול הדלת הנעולה
,רקדי לכבוד הגברת פיופה
והיא רוקדת לעינינו
כמו כף יד מפרוונת
.משוכה מגבוה בידי אחר
,רקדי לכבוד האדון, גברת
,ואני רוקדת, לשריקת החדר הריק
.עם הצללית המתחלקת על הקיר
*
האור נפל כדור כדור
והיה רגע אחד
שאי אפשר היה לראות כמקרה
,את הצורך לנשום
רגע שלא יכולתי שלא לראות
,את הרווח המתאפק בין השולחן לדלת
זה שנסדק בין להיות ולהיות
,ושקודם לא יכולתי להעביר בניהם סכין
ולא לראות איך בסכין האור
,נשברת הרצפה לשני רציפי קרח
והם נסחפים זה מזה והלאה
—בחלקות נחרצת של כוכב נופל
עמדתי על גדות הבוהו
שבו היטלטלו, כבריאת העולם
.כמה רהיטים
דגים
,לחיות זה לא מה שחשבת, קדימה
.אלא בעיגול
איפה אנחנו? שוב במקום שהיינו
.אחרי דרך, בדרך למקום אחר
,אם חשבת שלחיות בתוך מראה פירושו לראות
,טעית. פה, בתוך השתקפות השמיים
,קשה לדעת אם צבעם ורדרד או תכול
,ומה מסתתר מאחורי מה
.תחשבי, טלאי על גבי טלאי, זה המושג שיש לנו על נפח
?האם העורבים על העצים או העצים על העורבים
.את יודעת, להבין, זה חורג מהנדסת המישור
,אולי שושנות המים מנחשות אותנו יצורי שני צדדים
,כפפות שקופות או נעלי זהב
,אבל לגבינו, מה שקרוי אני
.דבוק לעצמו, תמיד שט באמצע
,לא לשמוע את עצמך, זה פרושו של להיות ללא קול
.אבל שלא כמוך גם איננו מתאמצים
Translator’s Note:
Nurit Zarchi is one of Israel’s major authors. She has published more than one hundred books, in almost every genre (much of them children’s books), and received every major Israeli award for literature. And yet, though her writing is widely acknowledged, there’s something subversive in it. Zarchi creates in her writing an imaginary world, which, in some miraculous ways, rings of truth and reflects compelling human conditions. Some of the challenge in translating her work is finding how to communicate this imaginary world in a cohesive and tangible way for English readers. Much tenderness is required in revealing this poetic world with its complicity, cultural references, and the rich and unusual use of language. As a translator, I find that revealing the different layers of Zarchi’s works is gratifying not just because of their beauty, but also thanks to their humor and relevance to fundamental life experiences.
